היום אבא חזר מאיזה טיול בירושלים או תל אביב או אחד מהמרכז־דה־מרכז האחרים. הוא הביא לי משם ספרים שהוא הביא מאנשיהוא, ללא לבדוק איתי אם זה מעניין אותי, אבן הצחוק ובאב אל־שמס, וכשקראתי את התיאורי שלהם פשוט הנחתי בצד ולא המשכתי לקרוא. אחד מהם היה על הספד של מישהו והשני על סיפור אהבה של איזה זוג, ואם כל הכבוד לסיפורים האלה, את מי זה מעניין? זו דוגמה מרוכזת על הדעות שלי לגבי רומנים ראלסיטיים. אני אוהב סיפרות פנטזיה מכיוון שהיא אפית ומספרת על עמים, ארצות, מדינות, אמונות והטבע האנושי. אני רגיל לקרוא ספרים כמו סדרת גנזך אורות הסער של ברנדון סנדרסון והחטופה מאינקדאר של אלון רוטר, שמספרים סיפורים גדולים ומקיפים, ולא ספרים כמו באב אל־שמס ואבן הצחוק שמספרים על דברים נקודתיים וקטנים. את מי ספרות ריאליסטית מעניינת? ואחרי שאני אמרתי את כל זה לאבא הוא עוד נזף בי שאני אוהב סיפרות גרועה! אני יחזור על זה שוב: אבא שלי אמר שפנטזיה זו סיפרות גרועה. הוא היתפלק על השכל? יש לי שאלה לאנשים שמעדים רומנים ראליסטיים על־פני סיפרות פנטזיה: כמה קטן השכל שלכם עד שאתם לא יכולים לקרוא ספר שמכיל יותר מדמות עגולה אחת?

תגובות